מסכות– רוב האנשים אינם מודעים כי המסיכות שאנו עוטים ברחוב בעקבות המגיפה הן אינן עוזרות כלל. יצא לכם לשוטט ברחוב עם מסיכה שחצי מפניכם חשופות כליל לכולם? או לראות אנשים ועובדים שמא אמורים לעטות את המסיכות על חצי מפניהם אך שמים אותן רק על הפה או על הסנטר? אני בטוחה שכן, ואם לא כנראה לא ראיתם בבירור מה שמתרחש סביבכם.

התפיסה שלי לגבי מסיכות היא דיי פשוטה. מסיכות הוא משהו שאנשים שמים גם בלי לעטות אותן. עוד לפני המגיפה, ואחריה, נוהגים אנשים לצאת מהבית בדמות אחרת התואמת למציאות שהם יוצאים אליה. בין אם זה בעבודה, בבית הספר או סתם ברחוב, המסיכה האמיתית נמצאת בתת מודע שלנו. אפילו אם תחשבו על עצמכם, אינכם מתנהגים אותו הדבר בבית עם המשפחה כשאתם נמצאים עם חברים, והפוך. כיום המסיכות הן כלי להראות לעולם כמה הוא צבוע, או במובן הטוב של המילה, כמה דמויות יש לכל אחד עם חברה אחרת. 

הסגר- כשהמצב היה בשיא, לפחות פה בישראל, כולם היו מוכרחים לשבת בבתים בלי לצאת החוצה כלל. מה שגרם לאוכלוסיה לשבת בבית כמה שבועות טובים ולעשות דברים קצת אחרים שמונעים מהם את מעשי השגרה. רבים לא עבדו, לא יצאו, ויש האלה שניתקו קשר עם העולם החיצוני כליל. מהי התפיסה שלי לגבי ההסגר? במצב כזה חיינו כמו מלכים. היינו בבית, עם המשפחה, או לבד, אכלנו, ראינו טלויזיה, ניסינו למצוא תעסוקה שוברת שעמום וייאוש של ישיבה ביתית מתמשכת, וחזרנו לישון.

ככה כל יום, עד שאפילו לא ידענו איזה יום אנו נמצאים. לדעתי, אלו הדברים הקטנים שידענו להעריך בשגרה, וכשהגיעו אלינו, הם נמאסו בכל דרך אפשרית. לכן כשזה קרה, רצינו לצאת לשגרה המעיקה שוב. עכשיו כשחזרנו, כולם יצאו אל העולם ברוח עבודה קשה, יציאות ללא הפסקה והנאות שלא מצאנו בבית. מה שאומר, שנצטרך ללמוד להעריך את הקו הדק בין שגרה לחוסר שגרה, והדברים הקטנים שבניהן.

אסיים נושא זה בנקודה הזאת על מנת להגיד, זכרו מה הם המעשים וההתנהגות שלכם כשאתם בלי מסיכות כלל, אפילו כשאתם עם עצמכם, ואינכם צריכים לעטות שום מסיכה, מדומה או ממשית, נסו לגלות מי אתם בלעדיה. נסו להעריך את חייכם, הדברים הפשוטים בהם שמביאים לכם רגעים קטנים של אושר.